משנת ארץ ישראל על משנה זבחים ד׳:ה׳

5 לפי כתב-יד קופמן

6 קודשי גוים – קרבנות ששלחו נכרים למקדש בירושלים, אין חייבין עליהם משם פיגול נותר וטמא – אין הם נחשבים לקודשים ודינם כחולין, והשוחטן בחוץ פטור דברי רבי שמעון – כך בכתב היד, בכמה מעדי הנוסח הטובים מל, מפ וכן במקבילה בתוספתא שאותה נביא להלן. בדפוס הראשון מנ ובדפוס וילנא "רבי מאיר". רבי יוסה מחייב – לא ברור מתי רבי יוסי מחייב, בכל המקרים הללו פיגול, נותר וטמא או רק לגבי השוחט בחוץ.

7 המחלוקת בין שני התנאים היא עקרונית: מה מעמדם של קודשי נכרים. בנושא זה עסקנו בפירושנו למשנת שקלים פ"א מ"ה; שם נקבע שנכרי וכותי ששקלו אין מקבלים מידם: "אין מקבלים מידם קיני זבים וקיני זבות, וקיני יולדות, חטאות ואשמות אין מקבלים מידם". הכלל שחכמים קובעים הוא שמותר לקבל מגוי תרומה, אך אסור לקבל ממנו כל דבר שיש בו ביטוי להכרה בכך שהוא מחויב במצווה. הוא רשאי לתרום, אך לא להשתתף בתור שותף בעל חובות, וממילא גם לא בתור בעל זכויות. זו הגישה הכללית במקורות, אם כי בפירושנו ראינו פרשנים קנוהל הטוענים שהיה איסור כללי על קבלת קרבנות מגויים. בפירושנו למשנה שם נמנענו מלקבל עמדה זו, אך עם זאת ברור שבית שמאי החמירו והסתייגו יותר מבית הלל מלקבל את קרבן הגוי.

8 בספרות נמצאות עדויות רבות להשתתפות גויים בחיי היום-יום במקדש. דומה שספרות התקופה ציינה בהנאה ובגאווה מיוחדת שגם לא-יהודים מעריצים את אלוקי ישראל, והרחבנו בכך בפירושנו לשקלים. המקורות היהודיים ראו בהשתתפות הגויים בעבודת ה' משום הכרה בבורא עולם, והתפארו בהתפשטות האמונה באל האחד. ברם, כפי שהסברנו, מבחינתם של הגויים הייתה זו מחווה מחייבת הרבה פחות. מבחינת הנכרי הייתה זו מחווה פוליתאיסטית שגרתית, אך היהודים נתנו לכך משמעות מונותאיסטית מחייבת יותר.

9 לאור רקע כללי זה יש לחזור למשנתנו. המשנה מנוסחת באופן כללי, ולא ברור האם היא עוסקת בקרבנות נדבה או בקרבנות חובה. אדרבה, הניסוח "קודשי" נראה כניסיון להתחמק מלנקוט עמדה בשאלה זו. אם נפרש שמדובר בקרבנות חובה, הרי שעמדתו של רבי יוסי סותרת את כל הנאמר לעיל. אם מדובר בקרבנות נדבה, הרי שיש להסביר שלדעתו של רבי מאיר שמעון אמנם מקבלים מהם קרבנות נדבה, אך אין אלו קרבנות ממש אלא מקבלים אותם רק מפני "דרכי שלום" או מפני הכבוד. אבל הקרבן איננו קרבן מלא, ואינו מחייב טיפול זהיר כבקודשי שמים.

10 בתוספתא שמות הדוברים הפוכים ורבי שמעון אומר שאין הם קודשים שלמים, אם כי חייבים לצרף אליהם נסכים. לרבי יוסי מייחסת התוספתא מגמת החמרה: "אמר רבי יוסי רואה אני בכולן להחמיר" פ"ה ה"ו, עמ' 487. אם כן גם רבי יוסי מודה שאין הם קרבן ממש אך מחמיר בטיפול בהם, כאילו היו קודשים. התוספתא מוסיפה הגבלה: "במה דברים אמורים? בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית מודה רבי שמעון שמועלין בהן..." שם. אגב כך אנו שומעים שהתוספתא מפרשת את המשנה בקרבן נדבה, כמו שהצענו. משנתנו אינה נוקטת עמדה גלויה בשאלת הקבלה של קרבנות מגויים, אך דרך המפרט ההלכתי ניכרת התובנה שגם אם מקבלים אותם, אין הם קודש אמִתי.

11 דברים שאין חייבין עליהן משם פיגול – כל אלו שנימנו במשניות ב-ד. סביר להניח שאין המשפט חל על קודשי גויים שכן בהם נאמר במפורש שאין חייבים עליהם גם משום נותר וטמא, חייבין עליהם משם נותר משם טמא חוץ מן הדם – כן שנינו במשנת מעילה: "הקומץ, והלבונה, והקטורת, ומנחות כהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכין, מועלין בהן משהוקדשו. קדשו בכלי, הוכשרו ליפסל בטבול יום, ובמחוסר כפורים, ובלינה, וחייבין עליהן משום נותר, ומשום טמא. ופיגול אין בהן. זה הכלל, כל שיש לו מתירין אין חייבים עליו משום פיגול, נותר, וטמא עד שיקרבו מתיריו. וכל שאין לו מתירין, כיון שקדש בכלי חייבין עליו משום נותר, ומשום טמא, ופגול אין בו" פ"ב מ"ט. פיסקנו את המשנה כך שלא תסתור את משנתנו, אבל אלבק פיסק: "הקומץ... וחייבין עליהן משום נותר. ומשום טמא ופיגול אין בהן. זה הכלל כל שיש לו מתירין, אין חייבים עליו משום פיגול, נותר, וטמא עד שיקרבו מתיריו. וכל שאין לו מתירין כיון שהקדש בכלי חייבין עליו משום נותר. ומשום טמא ופגול אין בו". כך נוצרת מחלוקת בין המשניות. איננו סבורים שיש צורך לפרש משניות בניגוד לפשטן כדי להימנע מסתירות, אך אם לפנינו שני פירושים שקולים נעדיף תמיד את זה שיעלה בקנה אחד עם המקורות האחרים.

12 ונומו – מילה זו מופיעה בכתבי היד הטובים. היא חסרה בדפוס הראשון ובדפוסים נוספים, אבל מופיעה בנוסח הבבלי בצורה דומה נומי מו ע"ב. "נמתי" הוא כמו אמרתי, ו-נומי או נומו פירושו "דברי" רבי שמעון. המעתיק כבר לא הבין את הצורה וכתב וניקד "ונומו" מתוך הבנה ש"נומו" הוא חלק מהדם הנימים שבו?. רבי שמעון – בדפוס נוסף "אומר", וכן בכל עדי הנוסח שאינם גורסים "נומי". ברור שלנוסח "נומי" הקדום שכבר נדחק מלשונן של המשניות עדיפות ברורה. בדבר שדרכו להיאכל אבל כגון העצים והלבונה והקטרת אין חייבין עליהם משם טומאה – הרמב"ם פירש שאם נגע בהם הטמא הקרבן לא נפסל. וקשה! ניחא עצים שאין הם כלי אינם מקבלים טומאה, אך הקטורת שהיא מעשה אומן מדוע שלא תקבל טומאה? המפרשים מסבירים בפשטות שאין הם מקבלים טומאה אך ללא נימוק, ואת דעת חכמים מסבירים בדרשה מיוחדת תיו"ט, רע"ב ועוד. אפשר שהטומאה היא טומאת אוכלין, ואלו אינם אוכל, ורק בכך עוסקת המשנה. לכך מתכוון הבבלי מו ע"ב בדיון האם המחלוקת בין חכמים לרבי שמעון היא בטומאת בשר או בטומאת גוף, או בשניהם. פירושנו הוא שהמחלוקת היא במה שהבבלי קורא "טומאת בשר", שהמינוח הרגיל לה הוא טומאת אוכלין. בספרא צו פרק ט"ו ה"ו, לח ע"ב מופיעה דרשה של רבי ישמעאל שעצים אינם כשלמים שעליהם חל דין פיגול. ברם דרשה זו באה להסביר מדוע אין לעצים וללבונה דין פיגול, ואין כאן נקיטת עמדה לגבי נותר וטמא. אדרבה, משמע שלגבי נותר וטמא רבי ישמעאל כרבנן.